בקרוב מאוד, עתידה עצרת האו"ם להכיר בקיומה של המדינה הפלסטינית (בהנחה שמישהו אכן יקום ויכריז על הקמתה קודם לכן). לכאורה מרבית מדינות העולם כבר מכירות במדינה הפלסטינית, אז מה נפקא מינה אם עצֶרת האו"ם, שלא נמנית על אוהדי ישראל ממילא, תכיר בפלסטין אף היא. אך אין לזלזל בצעד כזה רק משום שהוא הצהרתי. ראשית משום שהעולם עתיד לראות ביתר חומרה את הכיבוש הישראלי של מדינה זרה אשר איננה רק טריטוריה. אך במיוחד אובדן השליטה על יהודה ושומרון והאיום מפני אינתיפאדה שלישית שתתקיים מיד לאחר הקמת פלסטין.
ובכל זאת, יש ללמוד גם את היתרונות הגלומים בכך לישראל. להכרה שכזו יש משקל דיפלומטי ומשפטי מבחינת הדין הבינלאומי המאפשר להסיר באיבחה את הנטל הגדול ביותר על דעת-הקהל האנטי-ישראלית: הכיבוש. מאחר והאחריות המוצהרת תעבור לאבו-מאזן.
אם לאבו מאזן לא מפריע לעבור במחסומי צה"ל ולקרוא לרמאללה פלסטין, למה שיפריע לביבי. הרי זה רק משחרר אותנו מנטל האחריות על הפלסטינים. יתרה מזאת, ההכרה בפלסטין תאפשר התמודדות יעילה יותר כנגד התגרויות אלימות מהצד השני. יתרון נוסף הוא שההכרה מנציחה את הפירוד בין עזה ליהודה ושומרון. פירוד שכזה טוב לישראל כי הוא בבחינת הפרד ומשול בין פתח לחמאס, מה שיסייע לאלץ את הפלסטינים להקטין את דרישותיהם מישראל במו"מ עתידי. ההכרה גם יוצרת תמונה קפואה של מצב ההתנחלויות אשר משרתת אף-היא את המו"מ העתידי. הגם שהבידוד של חמאסטאן כטריטוריה נפרדת ומסוכנת ייתן לישראל אשראי דיפלומטי נרחב יותר.
אם-כך, הכרה במדינה הפלסטינית משרתת את האינטרס הישראלי. ואם בלאו הכי מדובר בעניין של זמן עד אשר תקום פלסטין, הרי שיפה שעה אחת קודם. על מדינת ישראל להכיר בפלסטין וכך תשיב לעצמה את יתרון היוזמה בניהול הסכסוך. לא ניתן לעולם להכריע עבורינו מקום שבו כבר קבענו את העובדות. אם ממשלת ישראל תתעורר ותשכיל להכיר בפלסטין לפני שהעולם יכיר בה, לאחר שנים, תצטייר כמבוגר האחראי בין הירדן לים. ישראל תשיב לאיזור את הסיכוי ליישוב הסכסוך כאשר ידה על העליונה.
מצטער אבל זו טעות.
אם ישראל תכיר במדינה הפלסטינית, הרי שהכרתה תהיה ריקה מתוכן ללא הכרה בגבולות המדינה ומכאן שזה סתם ייתפס כתרגיל פוליטי ולא צעד אמיתי.
הפלסטינים קיבלו הכרה עקרונית מישראל כבר בעבר. מה שנותר כרגע זה לרדת לעומק הסוגיות שמונעות א…ת סיום הסכסוך – וזה ייעשה רק באמצעות מו"מ.
אני מאוד שמח על העניין שהראה בעבר אבי בנוגע ליוזמת השלום הסעודית, שכן הסוגייה הקריטית ביותר כיום איננה הגבולות אלא הפליטים. בעית הפליטים צריכה להיפטר מחוץ לשטח מדינת ישראל, כאשר פיזית לא ניתן להכניס את כל הפליטים חזרה למדינת פלסטין. חלקם יצטרכו להישאר במדינות הערביות וחלקם מדינות מאמצות. במצב כזה המו"מ צריך להתבצע אל מול הליגה הערבית, ולא אל מול הפלסטינים בלבד.
הסכסוך כפועל יוצא חוזר להיות ישראלי-ערבי במקום ישראלי–פלסטיני, כאשר יש לכך השפעות מרחיקות לכת (לחיוב בעיקר) על הדה-לגיטימציה אותה חווה ישראל.